אלוהים מרחם על ילדי הגן,
פחות מזה על ילדי בית הספר.
ועל הגדולים לא ירחם עוד,
ישאירם לבדם,
ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע
בחול הלוהט,
כדי להגיע לתחנת האסוף
והם שותתי דם.
אולי על האוהבים באמת
יתן רחמים ויחוס ויצל
כאילן על הישן בספסל
שבשדרה הצבורית.
אולי להם גם אנחנו נוציא
את מטבעות החסד האחרונות
שהורישה לנו אמא,
כדי שאשרם יגן עלינו
עכשיו ובימים האחרים.
Here, I don't believe that Amichai believed that God has mercy (מרחם, sometimes translated as pity, but I think mercy has a better divine intonation) on kindergarten children. I think he did not have the heart to say that God would let them suffer. So he wrote the line, with a wink and a nod, and we are to believe that perhaps in that one enchanted year we are protected. But we know that we are not.
No comments:
Post a Comment